תפריט
אבנים בדרכי השתן נוצרות בכליות מחומרים המומסים בשתן ומתגבשים לאבנים והן עלולות לגרום לכאב כאשר הן חוסמות את ניקוז השתן מהכליה.
אחד מכל עשרה אנשים עלול לפתח אבן בכליה. בעיה זו שכיחה יותר בקרב גברים מאשר אצל נשים, וזה קורה לעיתים נדירות גם בילדים.
אבנים בכליות נוצרות כאשר ריכוז של חומרים מסוימים בשתן חורג מהכמות היכולה להתמוסס. התהליך מתרחש כאשר השתן מרוכז יתר על המידה בגלל נפח שתן נמוך, או עקב הפרשת יתר של חומר מסוים בשתן.
תפוקת שתן נמוכה לרוב עשויה להיגרם משתיה לא מספקת או אובדן נוזלים מוגזם, כמו למשל בזיעה או כתוצאה משלשול כרוני. לחלופין, השתן עלול להיות עמוס בחומר מסוים בגלל צריכה מוגזמת בתזונה, ייצור מוגזם על ידי הגוף, או שינויים בתפקוד של המעיים או הכליות.
אבנים בכליות נוצרות וגדלות במשך חודשים רבים או שנים, עד שהן מגיעות לשלב בו הן מובילות לתסמינים שונים.
הסיכוי ליצירת אבן נוספת לאחר האבן הראשונה הוא כ- 50% בתוך 10 שנים, ו- 75% בתוך 20 שנים.
רוב אבני הכליה מכילות סידן, בדרך כלל שילוב של סידן ואוקסלט או סידן ופוספט. כ -10% מהאבנים מורכבות מחומצת שתן (Uric Acid), תוצר לוואי של פירוק של חלבונים, אשר גם מופרש בריכוז גבוה יותר אצל אנשים עם שִׁגָדוֹן (Gout) ומטופלים עם תסמונת מטבולית או השמנת יתר. אבני סטרוביט נוצרות לאחר זיהומים חוזרים בשתן.
את רוב האבנים ניתן לראות בצילום רנטגן פשוט, אך ישנן אבנים, כגון אבני חומצה אורית, שלא ניתן לראותן בצילום רנטגן ומצריכות בדיקת CT.
עמוד התווך של מניעת אבנים בכליות הוא צריכת נוזלים בכמות גבוהה לצורך שמירה על שתן מדולל. ההמלצה היא לנסות לייצר בין 2.5-3 ליטרים של שתן ביום. יש להגביר את צריכת הנוזלים כאשר אובדן הנוזלים מוגבר דרך זיעה או שלשול משמעותי.
שתיית לימונדה טבעית או הוספת לימון למים נמצאה כמועילה להורדת שכיחות האבנים.
הגבלה מוחלטת בצריכת סידן אינה מומלצת למניעת אבנים בכליות, ואכן, אצל אנשים מסוימים זה אפילו עלול להגדיל את הסיכון להיווצרות אבן.
מרכיב חשוב באבנים רבות הוא אוקסלט. הגוף מייצר את רוב האוקסלט שמופרש בשתן, בעוד שישנו גם חלק הנגזר מצריכת מזון. אוקסלט נמצא ברמות גבוהות בתרד, חמוציות, תותים, אוכמניות, שוקולד, אגוזים, ירקות סלק, דלעת, קולה, קקאו ותה. מטופלים אשר יוצרים אבני סידן-אוקסלט צריכים להימנע מצריכה של כמויות מוגזמות של מזון המכיל אוקטסלט בכמות גבוהה. בנוסף, צריכה מוגברת של בשר, דגים ועופות מגדילה את סיכון להיווצרות אבנים. זה תקף במיוחד לגבי היווצרות של אבנים מסוג חומצה אורית, אך גם לאבני סידן. למטופלים המייצרים אבנים מומלץ להגביל את צריכת החלבון מן החי ל- 250 גרם מדי יום. צריכת מלח גבוהה קשורה לעלייה בהפרשת סידן בשתן. הגבלת צריכת המלח מומלצת למטופלים המייצרים אבנים. גם תזונה עשירה בסיבים, כגון פירות וירקות, עשוי לספק הגנה נוספת. ישנם מקרים בהם הרופא המטפל ימליץ על טיפול תרופתי למניעת הישנות של אבנים בדרכי השתן.
השכיחות של מחלת אבנים בדרכי השתן עולה בשנים האחרונות בקרב האוכלוסייה. הסיכון להיווצרות חוזרת של אבנים בקרב מטופלים עם סיפור של מחלת אבנים הינו גבוה, ואחוז הישנות האבנים במהלך 10 שנים הינו כ- 50%. ביצוע בירור מטבולי במטופלים הסובלים ממחלת אבנים הינו חיוני לצורך תכנון מיטבי של הטיפול והמעקב אחריהם, במטרה לצמצם את הישנות האבנים אצלם.
בירור מטבולי כולל בדיקות דם, בדיקות שתן ואיסוף שתן למשך 24 שעות.
בהתאם לתוצאות הבירור המטבולי ניתן להמליץ למטופלים על שינוי אורח חיים, התאמה תזונתית, שינויים בהרגלי צריכת הנוזלים ואף טיפול תרופתי על פי הצורך. מטרת איסוף השתן היא לסכם את נפח השתן היומי ובכדי להבין אם ישנו מרכיב בשתן המעודד יצירת אבנים. האיסוף מתבצע פעמיים, עם ובלי חומר משמר, לשני מכלים שונים. כל איסוף אורך 24 שעות.
אבנים רבות יפלטו מדרכי השתן ללא טיפול מיוחד. לעיתים נדרש טיפול באבנים בדרכי השתן להקלה על כאב או חסימה. ישנן מספר גישות ניתוחיות לטיפול באבנים. הבחירה בין סוגי הטיפול תלויה בסוג האבן, גודלה ומיקומה. אפשרות אחת היא ריסוק חוץ גופי של האבן בעזרת גלי הלם (ESWL), המשמשים לשבירת האבן לחלקים קטנים יותר שיעברו בקלות רבה יותר בשתן. אפשרות נוספת היא אורטרוסקופיה (Ureteroscopy), במהלכה נעשה שימוש במצלמה אשר מוכנסת לדרכי השתן. האבן מרוסקת בעזרת סיב לייזר עדין. הפעולה מבוצעת ללא חתך ודרך פתחים טבעיים של הגוף, ובסיומה לרוב מושאר תומכן שופכני באופן זמני, בין הכליה לכיס השתן. האפשרות השלישית היא ניתוח מלעורי להוצאת אבנים מהכליה (PCNL). בניתוח נעשה חתך באורך 1.5 ס״מ בגב. מוחדרת מצלמה לכליה והאבן מרוסקת ומפונה. גם בפעולה זו מושאר לרוב בסיום הפעולה תומכן שופכני, באופן זמני, ולעיתים גם צינור המנקז את הכליה (נפרוסטום).
במקרים דחופים, כאשר אבן חוסמת וגורמת לזיהום חריף, יש צורך לעיתים בפעולה בשני שלבים. תחילה הכליה מנוקזת על ידי תומכן שופכני או נפרוסטום כדי לאפשר לגוף להחלים מהזיהום. בשלב השני מטפלים באבן באחת מהאפשרויות המתוארות מעלה.
אורטרוסקופיה מאפשרת בדיקה של מערכת השתן העליונה: השופכנים והמערכת המאספת של הכליות.
אורטרוסקופיה היא הליך בו מצלמה זעירה מועברת דרך השופכה (צינור השתן) ושלפוחית השתן, לתוך השופכן לכיוון הכליה.
אורטרוסקופיה מבוצעת לרוב להסרה אבן מהכליה או השופכן, בירור וטיפול בדימומים לא מוסברים בשתן או טיפול בחסימה של שופכן.
אורטרוסקופיה מבוצעת לרוב בהרדמה מלאה או אזורית. האורטרוסקופ (טלסקופ עם מצלמה זעירה) מועבר דרך השופכה לשלפוחית השתן וממנה במעלה השופכן. צילומי רנטגן נלקחים לעתים קרובות במהלך התהליך. בטיפול באבנים, ניתן להסיר אבן בשלמותה על ידי לכידתה בתוך ״סל״, או ריסוק האבן בעזרת סיב לייזר לאבק. עם סיום ההליך, צינורית פלסטיק דקה אשר נקראת תומכן (סטנט) עשויה להיות ממוקמת באופן זמני בשופכן. זה נעשה בכדי למנוע סתימה בשופכן לאחר הפעולה. התומכן מוצא מספר ימים או שבועות לאחר הפעולה.
תתבקשו לקבוע פגישת המשך לסקור את הממצאים האורטרוסקופיים ולתכנן בדיקות ו/או טיפול כנדרש. צילום רנטגן, אולטרסאונד או בדיקת CT לאחר הפעולה מומלצות, בכדי להבטיח שאין שאריות אבנים. אם הושאר תומכן שופכני בסיום הפעולה, תקבע לך פגישה כדי להסירו. במידה ולא נקבעה פגישה כזו, יש לפנות לרופא כדי לקבל את המועד להוצאת התומכן.
ריסוק חוץ גופי של אבנים בדרכי השתן בעזרת גלי הלם הינו טיפול לא פולשני לפירוק של אבנים בכליות או בשופכנים לחלקים קטנים יותר, שמאפשר לפלוט את האבן בקלות רבה יותר ועם פחות כאב.
בפעולה עושים שימוש בגלי הלם באנרגיה גבוהה לצורך ריסוק האבנים. את גלי ההלם מכוונים בעזרת צילומי רנטגן או אולטרסאונד, לצורך פגיעה מדויקת באבן.
גלי ההלם עוברים דרך רקמות הגוף בדרך לאבן בלי לגרום נזק. כאשר הגלים פוגעים באבן, הם גורמים לה להתפרק לחלקים קטנים יותר. שברי האבנים נשטפים לאחר מכן אל מחוץ לגוף בעזרת זרימת השתן. אחוז ההצלחה המדווח של ריסוק חוץ גופי הינו 70%.
הפעולה נעשית תחת טשטוש או בהרדמה כללית.
המטופל ממוקם בנוחות על מיטת הטיפולים. ממקמים את האבן בעזרת רנטגן או אולטרסאונד ומכוונים את גלי ההלם לכיוון האבן. במהלך ההליך תשמע צליל נקישה.
הפעולה נמשכת כ-60 דקות או עד שהאבן מתפרקת.
ברוב המקרים הפעולה לא מלווה בכאבים. יתכן ולאחר הפעולה חלק המטופלים יחושו כאבים במותן, כאב משני לפעולה או בעקבות העברת פירורים ודם בשתן.
במידה והפעולה היתה מוצלחת, שברי אבנים יפלטו בשתן במשך מספר שבועות לאחר הפעולה. בזמן העברת האבנים מומלץ לשתות יותר וליטול משככי כאבים במידה והכאב משמעותי.
רוב המטופלים מסוגלים לחזור לעבודה ולחדש את הפעילות הרגילה שלהם יממה לאחר הפעולה.
כשבועיים לאחר הפעולה יש צורך לחזור לרופא המטפל עם צילום בטן, אולטרסאונד דרכי שתן ובדיקות דם לתפקודי כליה לצורך מעקב.
דימום משמעותי לאחר הריסוק הינו נדיר. דימום כזה יכול להיווצר סביב הכליה, הכבד והטחול.
חום, צמרור או צריבה משמעותית לאחר הפעולה יכולים להצביע על זיהום. במידה ותסמינים אלו מופיעים יש לפנות למיון לצורך קבלת טיפול רפואי.
לעיתים, חסימה של שופכן כתוצאה משברי אבנים מצריכה פעולה נוספת בחדר ניתוח לצורך טיפול באבן או ניקוז הכליה. החסימה באה לידי ביטוי בכאב משמעותי עם תגובה מעטה למשככי כאבים, בחילה והקאות. גם במקרה זה, יש לפנות למיון.
ניתוח מלעורי לריסוק אבנים בכליה הינו הליך כירורגי לטיפול באבנים גדולות בכליה דרך חתך קטן במותן.
במהלך הפעולה מרוסקות אבנים בכליה דרך חתך קטן במותן שדרכו מוחדרת מצלמה לתוך הכליה. ההליך מומלץ למטופלים עם אבנים גדולות או מרובות בכליה.
הניתוח כולל שני שלבים עיקריים. הראשון, יצירת נתיב גישה לתוך הכליה המכילה את האבנים, והשני הינו ריסוק ופינוי של האבנים.
יש להפסיק טיפול במדללי דם (לדוגמא: אספרין, פלביקס, קומדין, אליקויס)
יש להשלים בדיקת תרבית שתן עדכנית – במידה ונמצא חיידק בשתן, יש צורך במתן טיפול אנטיביוטי
יש להשלים הדמיה עדכנית של האבנים בעזרת CT
הפעולה מבוצעת בהרדמה כללית.
בתחילת הפעולה יוצרים נתיב גישה לכליה דרך חתך קטן במותן. דרך חתך זה מחדירים את המכשירים הכירורגיים לטיפול באבנים. במקרים מסוימים, נדרשים יותר מנתיב עבודה אחד לצורך ריסוק ופינוי של כל האבנים.
לאחר הרחבת נתיב הכניסה, מחדירים שרוול עבודה לכליה. דרך שרוול העבודה מכניסים את המצלמה (נפרוסקופ) אל תוך הכליה. לאחר זיהוי האבנים, מרסקים את הגדולות בעזרת מכשור מיוחד. את הקטנות לעיתים ניתן להוציא בשלמות בעזרת סלסלה. לאחר פינוי כל האבנים, מוחדר תומכן שופכני (סטנט). התומכן ממוקם בין הכליה לשלפוחית
השתן. בנוסף, מוחדר קטטר שופכתי לשלפוחית השתן. לעיתים אף משאירים צינור שמנקז את הכליה לשקית במותן (נפרוסטום).
משך האשפוז לאחר הניתוח הוא בין יומיים לארבעה ימים. במהלך האשפוז מוציאים את הקטטר והנפרוסטום. את התומכן השופכני משאירים למשך מספר שבועות.
לאחר כשלושה שבועות, המטופל יגיע לביקורת במרפאה עם הדמיה עדכנית (צילום בטן, אולטרסאונד או CT). אז יוחלט אם יש צורך בפעולה נוספת לטיפול באבנים. במידה ואין צורך בפעולה נוספת, מוציאים את התומכן בעזרת ציסטוסקופיה.
תומכן שופכני הוא צינור דק, המוחדר לתוך צינור השופכן, המחבר בין הכליה לשלפוחית השתן.
התומכן מוחדר לרוב לצורך פתרון מיידי של חסימה שנוצרה בצינור השתן או לאחר פעולה פולשנית בשופכן ומאפשר לנקז שתן מהכליה לשלפוחית השתן, תוך מעקף של החסימה.
התומכן השופכני איננו קבוע ויש להוציאו לאחר פתיחה של החסימה. לרוב, התומכן מוחדר לכמה ימים וניתן להשאירו עד שלושה חודשים. בסופו של דבר יש להסירו או להחליף אותו.
התסמינים האפשריים כתוצאה מתומכן שופכני משתנים בין מטופל למטופל. ישנים מטופלים שכלל לא מרגישים את התומכן, אך ישנם גם כאלו שיחוו תסמינים משמעותיים, כמו:
תסמינים אלו עלולים להתגבר בזמן פעילות גופנית וקשורים לגירוי של שלפוחית השתן מהתומכן.
בדרך כלל ניתן לשלוט בתסמינים באמצעות משככי כאבים, תרופות שמרגיעות את שריר שלפוחת השתן (ספזמקס) ותרופות שמרפות את שרירי השופכן (אומניק או קסטרל). תסמינים הקשורים לתומכנים עשויים להיות מטרידים, אך הם אינם גורמים לנזק. התסמינים חולפים לאחר הוצאת התומכן.
חשוב מאוד לציין, תומכן שופכני הוא זמני ויש להסירו או להחליפו לאחר תקופה קצרה – במידה ולא קיבלת מועד להסרתו או להחליפו, יש לפנות לרופא המטפל כדי לקבל מועד להמשך טיפול.
תומכן שופכני שלא מוצא יכול לגרום לנזקים ארוכי טווח!
